The writer"הגעתי לאמריקה לפני כעשור. עבדתי בעגלות, התעשרתי לאט לאט, התמכרתי ל'חלום האמריקאי', השגתי גרין קארד. כמו כולם סיפרתי לעצמי שאני עוד מעט חוזרת, אבל לא באמת התכוונתי. הקורונה גרמה לי לשנות כיוון. זו לא רק התחושה שבארץ מתמודדים טוב יותר, זו גם תחושת חוסר השייכות. כשכל המסיבות התבטלו וכל החנויות נסגרו, נשארתי לבד בבית עם שאלה נוקבת: איפה הבית האמיתי שלי? זו הייתה החלטה של רגע, בערב חג הפסח. אני וחברתי הטובה הדס ארזנו הכל מהר, ורצנו לשדה התעופה.
יש לי דמעות בעיניים כשאני כותבת על ה'עלייה' שלי: אנשי משרד הבריאות ופיקוד העורף היו אנושיים ורגישים, ולקחו אותנו למלון עץ הזית. כשבדיקת הקורונה יצאה חיובית, לקחו אותי למרכז רפואי עבור חולי קורונה כמוני, בלי ביטוח לאומי, בלי מסמכים מסודרים. קיבלתי טיפול מסור מאין כמוהו. אפילו אחת כמוני, אחת ש'בגדה', מתקבלת פה בחזרה בכזו דאגה.
בפרשת השבוע, תזריע-מצורע, קראנו על שמירת הלשון, על לשון הרע. כולנו יודעים לקטר על הארץ, לספר כמה קשה כאן, למנות את כל החסרונות. מאז שחזרתי, המבט שלי לפחות השתנה לחלוטין. כמה אהבה יש כאן, כמה מקצועיות וחסד ואכפתיות, כמה קדושה. אה, ובניגוד לכל הביקורים הקודמים שלי, הפעם – קניתי כרטיס בכיוון אחד".
