שמים מלח על האוכל לפני שאתם טועמים אותו?! אתם לא לבד!

אם אתם אוהבים חטיפים מלוחים ודואגים שהמלחייה תהיה בהישג יד בכל ארוחה, אולי אתם משערים כי יש לכם בלוטות טעם קהות או לא מספיק פעילות, שצריכות דחיפה כדי להתרגש. אבל למעשה, ייתכן שההפך הגמור הוא הנכון. מחקר חדש מראה כי ייתכן ואתם אוהבים מלח בגלל שאתם "טועמי על"- אנשים שחווים טעמים כגון מליחות ומרירות בעוצמה חזקה יותר מאשר אנשים אחרים.

לא כל האנשים חווים טעם באותה צורה. יש אנשים שהם "טועמי על" ויש כאלה שהם חסרי חוש טעם. כדי להמחיש את ההבדלים- "טועמי על" חיים בעולם של צבעי ניאון בהירים, בעוד שעבור חסרי חוש הטעם (המכונים לעיתים גם "טועמים גרועים"), העולם בצבעי פסטל ושום דבר אינו עז.

מומחים אינם בטוחים מה גורם לאדם להיות טועם על. מאמינים כי רגישות לטעמים היא גנטית, וייתכן שהיא קשורה גם למספר הבלוטות הקטנות שעל הלשון, בהן שוכנות בלוטות הטעם. ככל שיש יותר מהן, יש יותר עצבי טעם ששולחים אותות למוח.

מה זה אומר עלינו? פרפקציוניסטים, אוהבים סדר, לא אוהבים לבזבז זמן ומזיעים על הפרטים הקטנים. נשמע מוכר?

מתוק ומלוח ביחד

הגוף צריך סוכר ולא פחות מזה מלח, כדי לתפקד בצורה נאותה. אז כשהתאים הופכים לעצלנים, ומעייפים אפילו אותנו, אנחנו מושיטים יד למשהו מלוח, ואחר כך למשהו מתוק, כדי לאפשר להם להתחדש.

מה זה אומר עלינו? אתם זאב בודד, אבל בטח לא פראיירים. לפי מחקרים, אנשים שחושבים שבייגלה ושוקולד זה מה שאדם וחווה אכלו בגן עדן, הם יצירתיים אבל חשאיים, אפילו עד לנקודה שבה הם עשויים להיראות מסויגים ולא ידידותיים.

מחקרים קודמים הראו שטועמי על זקוקים לפחות שומן וסוכר על מנת לספק את בלוטות הטעם. חוקרים מאוניברסיטת Connecticut שיערו שכך יהיה גם עם מלח. על מנת לאושש את ההשערה הם ביקשו מ- 87 אנשים, כשליש מהם "טועמי על" לעבור מבחני טעימה. יתר הנבדקים היו חסרי חוש טעם או "טועמים בינוניים". הנבדקים טעמו מזונות שונים שהכילו כמויות שונות של מלח.

החוקרים הופתעו לגלות שטועמי העל אהבו במוצרים יותר מלח מאשר פחות מלח וצרכו יותר מאכלים עשירים במלח, למרות שהם היו הרבה יותר רגישים לטעם המלוח. אבל, לאחר שהחוקרים ניתחו את הנתונים באופן מעמיק יותר, הם גילו כי יש לכך הסבר הגיוני- מלח משחק תפקיד בטעמים, מלבד המליחות עצמה. לדוגמא, מלח עוזר לבטל מרירות, אחד הטעמים שטועמי על מרגישים בעוצמה. ייתכן שזה מסביר מדוע טועמי על במחקר חשו כי גבינת צ'דר דלה בנתרן הייתה מרה פי 2 ממוצרים אחרים, ומדוע הם אהבו אותה הרבה פחות מאשר משתתפי המחקר האחרים. הם כנראה הזדקקו למלח כדי להפחית את מרירות הגבינה.

המחקר שפורסם בכתב העת Physiology & Behavior יכול לנסות לעזור במלחמה נגד המלח. אנשים צורכים הרבה יותר נתרן מהכמות המומלצת, מה שבמשך הזמן עלול לגרום ללחץ דם גבוה, מחלות לב ומחלות נוספות. מסיבה זו, רשויות הבריאות בארצות הברית שוקלות להגביל את כמות הנתרן במזון תעשייתי- המקור העיקרי למלח בתזונה שלנו. על פי המחקר, לטועמי על יהיה קשה במיוחד להתרגל למזונות עם כמויות מלח מופחתות וסביר כי הם ימצאו מזונות אלה כלא- טעימים.

מומחים ממליצים לטועמי על לנסות להוסיף תבלינים אחרים למזון במקום מלח, כדי לפצות על רמות הנתרן הנמוכות במזון.

מה זה אומר עלינו? זה כבר סיפור אחר לגמרי.

על טעם ועל ריח

צדק מי שאמר שעל טעם ועל ריח אין להתווכח. הקולטנים של הריח כמעט בלתי נפרדים מהקולטנים של הטעם. על איך זה בדיוק עובד לא יודעים להגיד יותר מדי, אבל כנראה ששניהם מגיעים ביחד לחלק במוח שאחראי על רגשות(מערכת לימבית) ולחלק שאחראי על דחפים כמו רעב ומין (היפותלמוס), ואיפה שהוא בין המדע להתנהגות אינסטינקטיבית, מתעוררת תגובה הגיונית.

השתוקקות למזון היא הכל חוץ מהגיונית, וללא ספק יש לה רכיב פיסי. אבל מחקרים חדשים מאמינים שחשק הוא יותר מסימן לרעב שיצא משליטה. הוא נותן הצצה לצרכים התזונתיים שלנו, וגם קצת למי שאנחנו. הנה משהו לחשוב עליו כשאתם עומדים מול המקרר באמצע הלילה. (חוץ מאקסטרה קלוריות).

מלוח

אם המלפפונים החמוצים ניצחו את השוקולד, ובהנחה שאתם לא אשה בהריון, יכול להיות שאתם סובלים מחוסר במינרלים, כמו סידן למשל. מחקרים הראו שתזונה דלה בסידן, הובילה לתזונה עתירה יותר במלח, בהשוואה לתזונה שכללה מספיק מהחומר בונה העצמות הזה. סיבה נוספת ואפשרית- מלח מעלה באופן זמני את רמת הסידן בדם, וגורם לגוף לחשוב שהבעיה נפתרה. אבל צריכת מלח יכולה להיות קשורה גם לחוסר במינרלים אחרים. במחקרים על בעלי חיים, מצאו כי גם חוסר באשלגן וברזל גרם לנבדקים לצרוך תזונה עשירה יותר במלח.

מה זה אומר עלינו? באופן כללי, חובבי מלח מתוארים כאנשים שזורמים עם הזרם ומאמינים במקור שליטה חיצוני. כלומר שמשהו חיצוני, ולא המעשים שלהם, מכריעים את גורלם.

מתוק

במקרה של תשוקה למתוק, מבחינים בין אהבה לשוקולד ואהבה למתוקים באופן כללי. אהבה למתוקים היא לא התמכרות רגילה לשוקולד. היא יכולה להעיד שחסרה לנו קצת אנרגיה מצד אחד, או שחסר לנו קצת מצב רוח מצד שני. סוכרים מעובדים מסוגים שונים של מזונות מתוקים נותנים לגוף דלק מיידי. הגוף סופג אותם מהר יותר מכל סוג אחר של מזון וזאת כנראה הסיבה העיקרית.

מה זה אומר עלינו? סוכר מצליח להפיל אתכם בפח פעם אחר פעם? על המכורים לסוכר אומרים שהם נוטים ללכת על הצד הלא בטוח, אם רק יש להם הזדמנות. הם נהנתנים, אוהבים להתבלט ולא מתחרטים על שום דבר שהם עושים.

שוקולד מסווג כתת קטגוריה של מתוק, עם חוקים אחרים לגמרי. אתם אולי חושבים ששוקולד הוא החבר הכי טוב שלכם בגלל הטעם, אבל האמת היא שמה ששוקולד עושה, זה לקחת את רמות הסרוטונין בגוף ולהעיף אותן מהר וגבוה. שוקולד הוא באופן בסיסי נוגד דיכאון בצורה של קינוח, שהגוף מחפש בצורה אינסטינקטיבית בכל פעם שהכימיקלים של השמחה צונחים למטה ואנחנו צריכים חיזוק מהיר.

מה זה אומר עלינו? תלוי איזה סוג שוקולד. חובבי שוקולד מריר נחשבים לטיפוסים חברתיים. המסמר של כל מסיבה והמוח החושב מאחורי כל פרויקט מצליח בעבודה. על חובבי שוקולד חלב אומרים שהם מהסוג השקט והמתבונן. תנו להם ספר טוב, לבד בים, וקיבלתם אחר צהריים מושלם.

חריף

זה אולי נשמע מנוגד לאינטואיציה, אבל אם הגוף שלכם חושק במנה הגונה של טעם לוהט ויוקד, כנראה שאתם צריכים להתקרר. מספר מחקרים גם מציעים שאנשים מתמכרים לתחושה המלוות אכילה של מזון חריף, כמו העלייה בלחץ הדם, הדופק המואץ והנשימה המהירה.

מה זה אומר עלינו? פרפקציוניסטים, אוהבים סדר, לא אוהבים לבזבז זמן ומזיעים על הפרטים הקטנים. נשמע מוכר?

מתוק ומלוח ביחד

הגוף צריך סוכר ולא פחות מזה מלח, כדי לתפקד בצורה נאותה. אז כשהתאים הופכים לעצלנים, ומעייפים אפילו אותנו, אנחנו מושיטים יד למשהו מלוח, ואחר כך למשהו מתוק, כדי לאפשר להם להתחדש.

מה זה אומר עלינו? אתם זאב בודד, אבל בטח לא פראיירים. לפי מחקרים, אנשים שחושבים שבייגלה ושוקולד זה מה שאדם וחווה אכלו בגן עדן, הם יצירתיים אבל חשאיים, אפילו עד לנקודה שבה הם עשויים להיראות מסויגים ולא ידידותיים.

אשרי המאמין?

זה אולי נשמע מופרך או סתם לא הגיוני, אבל המסקנות האלה מבוססות על מחקרים שבדקו תשוקות, בחירות תזונתיות ודפוסי אישיות, בקרב למעלה מ- 18,000 נבדקים במהלך 25 שנים.

תגובות: